הרהורים על צבא, פמיניזם, דת ופלורליזם, בעקבות סערת 'שירת הנשים'
האם ציבור הגברים שומר ההלכה, הנמנע מהאזנה לשירת נשים, נוהג בהן באופן שאינו מכבד את אנושיותן? המיטיב הציבור החילוני-ליברלי לטפח יצירת סביבה ציבורית ואינטימית נעימה יותר לנשים מן הציבור הדתי? לא בהכרח.
ס' יזהר מסיים את ספרו המופלא 'מקדמות' בתיאור מקרה של פגיעה מינית בנערה "אדומת פנים, שמנה ונמוכה" על ידי חלוץ חילוני, ה"כורם החדש, מלך הבוצרים". לאחר המעשה מגרש אותה "מלך הבוצרים" מעל פניו ונוזף בה: "לכי לכי". בקרב הנער, גיבור 'מקדמות', אולי ס' יזהר עצמו, בקעה התחושה של "מחאה שמתקוממת בו כנגד משהו רע ולא נכון", אך שתיקת הגברים (והתעלמות הנשים) חנקו את המחאה. נזכרתי בקלאסיקה ציונית זו כשהודחו תלמידי ישיבת הסדר מקורס קצינים על רקע סירובם להאזין לשירת נשים. תהיתי: האומנם אי האזנה לשירת נשים היא הדבר הקשה ביותר שעוללו גברים לנשים לאורך ההיסטוריה הציונית, היהודית, האנושית? מדוע טרם קמו הנשים שיודו כי ניצול לא נאות, מתוחכם, של גופן ותמימותן, הוא שורש החלשתן, ומניצול כזה אולי דווקא חלק ניכר מאלו שאינם מאזינים לשירת נשים יימנע?
כל מי שעיניו בראשו רואה כי הקשר כיום בין נשים וגברים בהקשר החברתי והפרטי נתפס כיום בדרכים שונות על ידי ציבורים שונים, ויחד עם זאת נדמה שכולם מתעלמים מן השאלות הנוקבות. מתי נתן הציבור, המטפח חופשיות מינית מגיל צעיר, דעתו על האופן שבו חירות זו פוגעת בבנות, בנערות, בחיילות, ביחסים בין בחורים ובחורות? ומאידך גיסא, הנתנו בעלי השקפת העולם השמרנית ההלכתית דעתם כי הרחקה מוחלטת וגדלה, הרבה מעבר לנהוג בדורות הקודמים, בין גברים ונשים, ובכל הקשר חברתי שהוא, תחליש את היכולות לשיתוף פעולה מרוסן והוגן בתחומים שונים וסופה שתפגע במשפחה המסורתית היקרה להם?
אך מעבר לדין וחשבון שכל ציבור צריך לעשות לעצמו, על כולנו לשאול את עצמנו: האכן מעוניינים אנו, כחברה המתהדרת בנוצות ה"פלורליזם", לאפשר למרווחי מחיה שמיועדים לציבורים בעלי השקפות שונות ולעתים אף מנוגדות, לערוב לדו-קיום של אלו עם אלו?
על צה"ל להיות מחויב לממלכתיות ועל כן גם לדבוק בהסכמי סטטוס קוו שונים כפי שנקבעו עם קום המדינה, הן בנושאים של השתלבות נשים בצבא והן בעניין נוכחות אנשי הדת היהודית בו. אם רצונו לשלב בו גם אוכלוסיות חרדיות, שבעבר לא נטלו חלק בהגנה הצבאית על ישראל, עליו להיות מסוגל להכיל גם חיילים וחיילות בעלי השקפות עולם שלא יוצגו בו בעבר.
כיצד יוכל "צבא העם" שתפקידו אינו רק צבאי אלא גם חינוכי להתמודד עם אתגר זה? הצעתי היא לתת פטור נקודתי, לא גורף, לחיילים וחיילות שמטעמי דת ומצפון בוחרים לא להשתתף בפעולות דתיות/תרבותיות כאלה ואחרות. בכלל זה, יוכלו גם המעוניינים/מעוניינות להיעדר משיחות עם רבנים צבאיים וכו'. כל המשוחררים מפעילויות אלו יידרשו להגיש למפקדיהם מכתב המפרט את תובנותיהם בנוגע לבעיה המוסרית/תרבותית שבשלה פרשו מן הפעילות. רוב החיילים, העייפים ממילא, יעדיפו השתתפות בפעילות הרשמית. עם זאת, כתיבה זו, ועוד יותר ממנה – שיתוף החברים ביחידה בחלק מפירותיה, יכולים (אם השיחה תנוהל בתבונה) לכונן שיח מלמד ובסופו של דבר גם מכבד ומלכד של זהות שלו צמאים אנו בימים אלה.
ד"ר עינת רמון מרצה ללמודי נשים ומחשבת ישראל ומרכזת את תוכנית "מרפא" לתמיכה רוחנית ומורשת ישראל במכון שכטר
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011
